כשאנחנו מדמיינות את עולם הקורפרט האמריקאי, ויז׳ן בוייב של The Office קופץ לראש. אנחנו מדמיינות קיוביקלס כאלה, קירות מצהיבים, אאוטפיטים מאפירים ובדיחות סטייל ״Mondays, right?״.
אחד הסיפורים שהכי זכורים לי בימיי בהייטקס בניו יורק, היה כשהגיע לביקור מהארץ אחד מהפאונדרים של החברה. הגענו לפגישה עם האנה, מנהלת הנכס שלא הכירה אותו, וכשהצגתי אותו הייתי צריכה לגרד את הלסת שלה מהרצפה. כשהוא לבש טישרט של מארוול, דגמ״ח קצר וכפכפים, היה להאנה קשה להאמין שמדובר בפאונדר של חברת טק גלובלית שנסחרת בבורסה, עם מאות עובדים וחוזים שמנים עם לקוחות ענק.
זה סיפור קורע כשחושבים על הפער בין התרבות הישראלית לבין האמריקאית, אבל בתכלס העליה של תעשיית הטק שינתה באופן משמעותי את האופן שבו תופסים את היום את עולם העבודה, ויותר מזה- את האופן שבו אנחנו מתלבשים לעבודה.
כשאנחנו מדמיינות את עולם הקורפרט האמריקאי, ויז׳ן בוייב של The Office קופץ לראש. אנחנו מדמיינות קיוביקלס כאלה, קירות מצהיבים, אאוטפיטים מאפירים ובדיחות סטייל ״Mondays, right?״.
ואז הגיע הטק.
ובטק, שהאמינו בחדשנות טכנולוגית פורצת דרך, גם רצו לעשות דברים אחרת- מה שההיפים בסבנטיז היו למלחמת ויטנאם, כך רצה הטק לעשות לקורפרט האמריקאי המעונב- לא עוד מערכות היררכיות מיושנות, אלא אווירה צעירה, חדשנית.
הראשון והאייקוני שהוביל את המהלך היה אובייסלי סטיב ג׳ובס. הוא מבקש מאיסי מיאקי לעצב לו מדים (הגולף השחור האייקוני יחד עם ליוויס 501 וניו באלאנס), ומשחרר את עצמו מכבלי החליפות. תקופה קצרה אחריו מצטרפים גם גוגל, שכבר בימיה הראשונים הנהיגה קוד לבוש שנקרא ״You can be serious without a suit”- זה היה חדשני, ונכלל תחת מהלך שלם שמיתג את גוגל כמקום עבודה שהוא פארק שעשועים למבוגרים.
לאט לאט, המהלך החתרני של להוביל קוד לבוש קז׳ואלי למקום העבודה הפך לנורמה בתעשייה שהלכה וגדלה, ובארה״ב זה הפך למלחמה של ממש- בין הבנקים שייצגו את העולם הישן לטכנולוגיה שמייצגת את העולם החדש, בין וול סטריט בחוף המזרחי לסיליקון וואלי בחוף המערבי.
רגע שיא במתח הזה היה רגע לפני ההנפקה של פייסבוק ב2012, כשמארק צוקרברג הגיע לפגישות עם משקיעים בוול סטריט עם סווטשירט אפור. המשקיעים איבדו את זה- ״איך נסמוך עליך עם מיליארד דולר אם אתה לא מקפיד על הקשר בעניבה שלך?״
הבגד עושה את האדם או האדם עושה את הבגד?
אחת האמירות הכי מפורסמות, שממש ביססה את תרבות הלבוש הקז׳ואלית בהייטקס הייתה של פיטר ת׳יל, פאונדר של PayPal והמשקיע הראשון בפייסבוק, שאחד מכללי האצבע שלו להשקעה הוא ״לעולם אל תשקיע במנכ״ל טק שלובש חליפה״.
מנכ״ל בחליפה, הוא אומר, משדר שהוא סיילסמן, בא רק למכור ולא לעבוד, אל מול מנכ״ל שמגיע בטישרט או קפוצ׳ון, ומראה שהפוקוס שלו הוא על המוצר ועל הטכנולוגיה.
יותר מזה, כותב ת׳יל בספרו- מנכ״ל בחליפה משדר לי שהוא לא מבין את התרבות הארגונית בטק, ולא מבין מה מצופה ממנו כאן. החליפה ייצגה מעמד, ״צווארון לבן״ שלא מתלכלך בעבודה, ייצוג שכבר לא היה רלוונטי למה שחברות הטק הצעירות רצו להנחיל.
במקום הקורפרט ההיררכי, הבירוקרטי והמיושן, חברות הטק הצעירות רצו לייצג ארגונים ״שטוחים״ יותר- כולנו שווים ועובדים יחד, לתת כיפים לC-Level ולשבת לצהריים בצ׳יקן סטיישן עם הVP הוא עניין שבשגרה, וקל יותר לייצר את האנרגיה הזאת במסדרונות של האופן ספייס כשכולם גם נראים אותו הדבר, לבושים באותו ג׳ינס ובאותה טישרט של אמריקן איגל.
במקביל, ב-2014 התפרסם מחקר של חוקרות מהארווארד שכונה ״מחקר הסניקרס האדומות״, שגילה שאנשים שלבושים באופן נון-קונפורמיסטי, כמו פרופסור בסניקרס אדומות, נתפסים כבעלי מעמד גבוה יותר מקולגות הלבושים בחליפה ועניבה. המחקר מצא שאנחנו תופסים בחירות לבוש נון-קונפורמיסטיות כמלאות ביטחון עצמי, מעין ״הוא כנראה ממש תותח אם הוא יכול להרשות לעצמו לזרוק על החוקים ככה״, ולעומתם לובשי החליפות נתפסו כאלו שעדיין צריכים להרשים.
וההשפעה הזו לא זולגת רק החוצה, על איך שהסביבה תופסת אותנו, אלא גם פנימה.
הפסיכולוגיה של הלבוש מאמינה שהתפקיד של הלבוש הוא לא רק חיצוני, אלא גם פנימי- ומה שאנחנו לובשות יכול גם להשפיע על איך שאנחנו מתנהלות בעולם. הלבוש הקז׳ואלי מייצג בתכלס גם את איך שהטק רוצה שיתפסו אותו, אבל גם כדי להנכיח נורמות בחיי היומיום ובבחירות היומיומיות של העובדים.
הקז׳ואל מייצג את האופן שבו הארגון מצפה מעובדים להתנהל- גמישות מחשבתית, תגובתיות זריזה, הפרדה מינימלית בין החיים הפרטיים לבין העבודה. בעולם שבו אין הפרדה בין בגדי העבודה שלי לבגדים של הסופ״ש, אין גם הפרדה בין ווטסאפ לסלאק, המשרד הוא הבית והבית הוא המשרד.
העולם מיישר קו
סך הכל חמש שנים אחרי התקרית עם מארק צוקרברג, בשנת 2017, למלחמה הזו היה מנצח ברור כשJP Morgan (מהבנקים הגדולים בעולם) שינו את קוד הלבוש בחברה שלהם וויתרו על חובת החליפות, בין השאר כדי למשוך טאלנטים צעירים, חדים ורלוונטיים.
(הערת צד: המדים הלא רשמיים של הפייננס ברו׳ז נכון להיום הם חולצה מכופתרת, ללא עניבה, ועליה וסט מנופח של פטגוניה. אני באופן אישי מעדיפה כבר את החליפה המלאה, זו רק אני?).
הקורונה שהגיעה בערך דקה אחר כך הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של החליפות, וכשכולנו עלינו לזום בטרנינג וחולצה מכופתרת, כבר נדמה שלא הייתה דרך חזרה- אנחנו רוצים שיהיה לנו נוח, גם בעבודה.
ובארץ, אנחנו גם ככה לא ממש מאמינים בעינוב.
גם ככה החליפה מעולם לא ממש הייתה חלק מהתרבות הישראלית, וחליפות רואים כאן רק על עורכי דין בדרך לבית המשפט ובחתונה של קרבה ראשונה.
אז כשהתרבות הארגונית העולמית של תעשיית הטק, שגם ככה צומחת במהירות מסחררת בארץ, מאפשרת להגיע בג׳ינס וטישרט? אנחנו לוקחים את זה לקיצון, עם דגמ״חים וכפכפים.
ואיך זה משפיע עלינו?
השינוי הגדול שהוביל הטק באופן שבו אנחנו מתלבשים לעבודה, ובכלל באופן שבו מקום העבודה רוצה שנתפוס אותו, מלמד כמה כוח יש ללבוש ביצירה ובהנכחה של תרבות ארגונית.
קודי לבוש לא מונהגים רק במסמכי הארכיון של כל חברה, אלא בעיקר דרך האופן שבו העובדים בוחרים להתלבש ולהגיע לעבודה, ויש כוח בהבנה ששינויים ארגוניים יכולים להתבטא גם בלבוש.
הטור פורסם כחלק ממגזין פלא, למגזין המלא לחצו כאן
