לפני כמה שנים טובות, וכחלק מפעילות בניית קהילה בארגון בו עבדתי, זכיתי להזמין יזם מצליח ומוכר מאד להתארח במסגרת מפגש פתוח ראשון שערכתי לקהילה. זה היה באמת מזמן. כ״כ מזמן, שאז עוד לא ידעו בכלל מה זה ״מיטאפ״, לא היו קבוצות וואטסאפ פעילות, ולא היו ערוצי טלגרם או קבוצות וואטסאפ שמקדמים תכנים לקהלים רלוונטיים.
ההתרגשות לקראת האירוע היתה גדולה.
זה לא היה עוד אירוע - זה היה מבחינתי רגע באמת מכונן. אירוע ראשון שהוא באחריותי.
דאגתי להזמין הרבה כיבוד (בעיקר מלא חומוס, זה היה מעין קטע ״מגניב״ אז), ישבתי שעות על האג׳נדה, ירדתי לפרטים הכי קטנים, ועבדתי קשה מאוד כדי שהמקום יהיה מרווח, נעים ומצוחצח.
רציתי, כמובן, שהכל יהיה מושלם.
אבל דבר אחד לא היה באחריותי - התקשורת וההפצה של האירוע.
״אל תדאג״ אמר/ה לי אחראי/ת התקשורת של הארגון, ״יגיעו המון משתתפים״.
כן, היו דגלים אדומים ככל שהאירוע התקרב. המספרים לא הסתדרו, התחושה לא הייתה נכונה, אבל בכל פעם שבדקתי - ה״אל תדאג״ חזר על עצמו בביטחון מוחלט.
בנוסף, לא היתה לי גישה לערוצי התקשורת של הארגון, ולי עצמי לא היו ערוצים או נוכחות כלשהיא ברשת.
לא לינקדאין, לא קהילה, לא רשימת תפוצה. במילים אחרות - הייתי תלוי לחלוטין באנשים אחרים.
והנה מגיע לו הערב החגיגי. האורות דולקים, הכיבוד מוכן, הדובר הגיע בזמן.
ואוי לבושה (רק מלכתוב את זה עדיין כואב לי) - הגיעו 3 אנשים.
כולל הדובר המכובד עצמו.
אני זוכר את הרגע הזה בצורה חדה מאוד. את השקט בחדר. את המבט בעיניים של הדובר (לזכותו אגיד שהוא התעשת במהירות - והיה חד ומרתק גם מול הקהל המצומצם מאד), ואת התחושה הפנימית של כישלון מוחלט שמציפה אותי מכף רגל ועד ראש.
אבל רגע, עוד לא הרמתי ידיים.
יצאתי מהחדר שבו התקיים האירוע והתחלתי לרוץ בין הקומות בבניין המשרדים.
עולה ויורד במהירות, מתנשם ומתנשף, דופק על דלתות של חברות וארגונים שאני לא מכיר - ומנסה לשכנע אנשים להצטרף לאירוע שלנו.
חלק מהמשרדים כבר היו חשוכים וריקים. חלק מהאנשים הסתכלו עליי בבלבול מוחלט. וחלק סירבו בנימוס (ולא, גם לא עזר שאמרתי: ״בבקשה! יש מלא חומוס!״).
זה היה רגע מביך, מתסכל, ובעיקר כואב.
אבל בדיעבד - אחד השיעורים הכי חשובים שלמדתי.
מאותו ערב נצרבו בי כמה לקחים שלא עזבו אותי מאז:
1. אחת ההשקעות הכי טובות (מתקן - הקריטיות ביותר) שכל אחד מאיתנו צריך להשקיע בהן היא תקשורת.
לא רק לדעת לדבר - אלא לדעת להגיע לאנשים. לבנות ערוצים, קהילות, פלטפורמות שמשרתות אותנו - ושנמצאות בשליטה שלנו.
כי בעולם שבו אנו חיים אם אין לך שליטה על ההפצה - אין לך שליטה על התוצאה שבדרך.
2. בפרויקטים שאתם מובילים - אל תוותרו על האחריות לתקשורת וההפצה.
או שתעשו את זה בעצמכם, או שתבחרו מישהו שאתם סומכים עליו בעיניים עצומות. כל פרויקט מורכב מהרבה חלקים - אבל התקשורת היא אחד הקריטיים שבהם, אם לא הקריטי ביותר.
3. כשאתם שומעים ״סמוך עליי, יהיה בסדר״ - זה בדיוק הרגע להתחיל לבדוק, לשאול שאלות, ולהיכנס לעובי הקורה. כי משהו לא ממש בסדר.
והיום, בדיעבד, אני מבין - לא נכשלתי באותו ערב כי האירוע לא היה טוב. נכשלתי כי לא הבנתי עד כמה ההפצה היא חלק מהותי מהמוצר עצמו. ועד כמה ההפצה היתה צריכה לשבת אצלי.
אומרים שהשיעורים הכי טובים הם השיעורים הכואבים. ובכן, וזה שיעור כואב במיוחד שלקחתי איתי לכל פרויקט שהובלתי מאז.
הטור פורסם כחלק ממגזין פלא, למגזין המלא לחצו כאן
